<h1>רבינו ירוחם נ"ד ח"א</h1>
<h2>דף ד:</h2>
דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, ב' יו"ט של גליות האידנא אין אנו עושין אותם מספק, אנן בקיאינן בקביעא דירחא אלא מנהג אבותינו בידינו כדאמרינן בביצה שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, וכן כתב רש"י בעירובין (פ"ק ופרק בכל מערבין).
<h2>דף ו.</h2>
מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, כלומר גויים, ביו"ט שני יתעסקו ישראל ואפילו ביו"ט שני של ראש השנה ואפילו לא אשתהי המת, דיו"ט שני כחול שויוה רבנן לגבי מת אפילו לחתוך לו ולתקן לו תכריכין ולחתוך וללקט הדס כך פשוט בביצה. וכל שכן לחפור לו קבר ולעשות לו ארון, פירוש ודווקא בצנעא אבל בפרהסיא לא. ובירושלמי דווקא באדם שאינו מפורסם אבל באדם מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. כתבו המפרשים לפי זה עכשיו שאנו מפוזרין בין האומות ויש מעט יהודים בכל המקומות כל אדם מפורסם, כי כולי עלמא ידעי כשיש מת בשכונה. והחופר קבר למת ביו"ט שני מותר, והחופרו מותר ליטול שכר ממנו כיון שהתירו לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם, אע"ג דאסור ליטול שכר בשבת אפילו במלאכה המותרת בשבת. ופירש"י במס' שבת דהא דאמרינן דיתעסקו בו עממין, דווקא דאשתהי המת כגון שמת בשבת שלפני יו"ט. וכן כתב בה"ג מאן דשכיב ביו"ט ראשון וחזו ליה דלא מינטר עד למחר טרחינן ומייתינן גויים וקברי ליה, ואי ליכא עממים אסור לישראל למקבריה ביו"ט ראשון אע"ג דסריח, וביו"ט שני היכא דאיכא גויים לא יתעסקו בו ישראל כלל ע"כ. ונחלקו שאר הפוסקים עליהם כי כבוד הבריות דוחה אמירה לגוי שבות דרבנן ואע"ג דלא סריח, כבוד המת הוא שלא להלינו. ועוד דאיכא תוספת צער לאוננים ביו"ט.
והאידנא דאיכא חברי חיישינן, כלומר פרסיים היו כופין ישראל לעשות להם מלאכה והיו דוחין אותן יו"ט היום ואם יקברו מת ויראו אותו יאמרו כבר רשאים הם לעשות מלאכה ויכופו אותם למלאכתם. וכתבו הפוסקים כי בזמן הזה אין לאוסרו מטעם זה כיון דליכא חברי, ולא אמרינן דהוי דבר שנאסר במנין כדאמרינן לענין גלוי שאינן אנו נזהרין מאחר שאינם מצויין נחשים. ונראה כי מטעם זה לא כתבו הרי"ף, אבל ר"ת כעס מטעם זה בצרפת על שעשו כל צרכי המת ורכבו עמו עד שהביאוהו לעיר אחרת וקברוהו כי ההיא דאמרינן לפי שאינן בני תורה. ועוד כתב ולפי שיש יהודים היום שמשתדלים במלאכת הגויים לכתוב להם ולעשות כל צרכם. אבל חלקו עליו כי אין אנו חוששין לזה הטעם כמו שכתבתי בנתיב ט"ז בענין תרמוסין דשלקו להו גויים בענין בשולי גויים. ויש מקומות שנוהגין שהגוי חופר הקבר ועושה הארון והתכריכים וכל דבר שיש בו איסור מדאורייתא, אבל טלטול והוצאת המת עושין ישראל, דמתוך שהותרה יציאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא קצת מצוה ומנהג יפה הוא וכן נוהגין באשכנז. והקוברין המת ביום א' אע"פ שסבורים שעושין מצוה מנדין אותם כך פשוט בסנהדרין [פ"ב], ואם פסולין לעדות כתבתיו בספר מישרים בדיני עדות. ולפי פירש"י שפירש במועד קטן [פ"ק] על ההיא דאין עושין כוכין שאם מת ביו"ט שני ואין רוצין לקוברו בו ביום שלא התירו אלא לטלטלו או דברים שאין בהם טורח, אבל אין עושין בו ביום דבר שיש בו איסור מלאכה, וכן כתבו בתוס'. והרא"ש כתב כי נראה לו שאסור ואפילו על ידי גוי, והמוליך המת לקוברו חוץ לתחום ביו"ט שני, אם יחזרו למקומן בו ביום והכלים של הקבורה שהוליכו עמהם אם יחזרו אותן למקומן בו ביום כתבתיו בנתיב כ"ח.
<h2>דף ט.</h2>
וב"ה מתירין וכו', מוליכין הסולם משובך לשובך ביו"ט, פירוש שובך של יונים כך פשוט במס' ביצה, ויש לשונות בגמרא ולחד לישנא דברשות הרבים אסור שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך. ופסקו הגאונים לקולא ואפילו ברה"ר מותר מאחר שהסולם מיוחד לשובך מוכיח עליו שאינו להטיח גגו, וכן נראה דעת רי"ף והוא פשוט. דווקא סולם של שובך, אבל של עלייה אסור דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך. לטלטל סולם ביו"ט יש מי שכתב מההיא של מעלה ומההיא דעירובין [פרק חלון] על סולם המצרי אינו ממעט וכו' ובסולמות של בית שדרך לטלטלן מזוית לזוית מותר, אבל סולמות של עלייה שהן גדולים וראויין להטיח גגו אסור וכן כתב ר"ת. ויש מי שכתב כי בשבת שאין דרך להוציאן ברשות הרבים מותר לטלטל כל סולם, אבל ביו"ט שמותר להוציאן ברשות הרבים והרואה אותו אומר להטיח גגו הוא צריך אסור. כלי שאסור לטלטלו יש מי שכתב דווקא מחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר וכן כתב רי"ף, ור"י כתב דאפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור, וכן נראה מן הירושלמי והחלוקין תמצא בדיני שבת נתיב י"ב חי"ג בדין מוקצה.
וכל דבר שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ולפיכך אסור לטלטל סולם של עלייה או של בית ביו"ט ואפילו בבית.
<h2>דף יא.</h2>
נותנין את העור לפני הדורסן מן הבהמה שנשחטה ביו"ט אבל לא מן הבהמה שנשחטה בערב יו"ט, ומותר למלוח עליו בשר לצלי אבל לא לקדרה, וכן אסור לצלי כמין קדירה כלומר שמולח אותו הרבה כמו לקדרה כך פשוט בביצה. וכתוב בירושלמי [ביצה פ"א ה"ו] שמולח על העור מעט בשר כאן ומעט בשר כאן עד שמולח כל העור.
אין מולחין את החלבים ולא מהפכים בהם אפילו מבהמה שנשחטה ביו"ט, ולא שוטחין פירוש ואסור למלוח עליהן בשר ואפילו לצלי כך פשוט בביצה.
<h2>דף יא:</h2>
מותר להחזיר תריסין ביו"ט פירוש מן החנויות שדרך המוכרים בחנות שמסלקין הקרשים שסותמין בהן החלונות ומשימין אותן לפני החנות ומשימין עליהן מה שיש להם למכור. ומותר לסלקן ביום טוב ואפילו להחזירם, דהתירו סופן משום תחילתן ואם לא תתיר לו להחזירם לא יסלקם ולא יפתח החנות ולא יתן למכיריו ממה שיש לו למכור בחנות ואתו לאימנועי משמחת יום טוב. ודווקא מן החנויות אבל מן הבתים אסור, וזה מיירי שיש להם ציר באמצע, דאם אין להם ציר כל עיקר אפילו מן הבתים מותר. ואם יש להם ציר מן הצד אפילו מן החנויות אסור, כך פשוט בביצה. ודיני הדלתות להחזירם לכל דיניו כתבתים בני"ב חט"ז בענין עירובי חצרות, ושם מבואר כי דינם שוה לשבת זולתי מן החנויות.
<h2>דף יב.</h2>
הוצאה לצורך אכילה מותר ביו"ט, והוצאה מאיסור טלטול כגון אבנים וכיוצא בהן אסורין כך פשוט בביצה. ועוד פשוט דמותר להוציא ביו"ט שלא לצורך, דמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך בדבר שמותר לטלטל כגון תינוק וס"ת ולולב וכיוצא בו. ופירש ר"ח ודווקא שהוא קצת לצורך היום כגון למצוה קטן למול וס"ת לקרות או לולב לצאת, אבל בענין אחר לא. ור"ת כתב כי אפילו לטייל מותר להוציא כגון כדור שמשחקין בו וכיוצא בו, וכן אם אדם צריך לילך לב"ה או לטייל אינו יכול להניח קטן יחידי שיכול להוציאו עמו, וכן להוליך ספרים לב"ה או לטייל אינו יכול להניח קטן יחידי שיכול להוציאו עמו, וכן להוליך ספרים לב"ה ולהחזירם. וכן בירושלמי מותר להוציא מפתח של אוכלים אבל מפתח של כלים אסור להוציא. ובתוספתא לפי מה שפירשו שמותר להוציא מפתח של אוכלים וכלים ריקנין שלא לצורך, כלומר שלא לצורך אכילה אבל הוא לצורך מצוה, ולפיכך יש להזהר שלא להוציא ביו"ט שלא לצורך. ובתשובת הגאונים כל הוצאה לצורך אכילה מותר ודכוותיה גבי תכשיט משום כבוד יו"ט, אבל הוצאה אחרת אסורה כגון אותם שיוצאים עם מפתחות באזוריהם שלא כדין הם עושין ע"כ. ורב פרץ כתב כי מפתחות של אוכלים מותר להוציאן בידו, אבל לא בחגורו משום עובדי דחול. והוא התיר להביא מחזורין מב"ה אפילו שלא היו צריכין להם עד מוצאי יו"ט, לפי שדרין בין הגויים כדאמרינן בירושלמי שלא יהא לבו דואג עליו.
<h2>דף יב:</h2>
אם מוליכין חלה לכהן ביו"ט, כתבתין בנכ"א ח"ג. אם מוליכין מתנות כהונה לכהן ביו"ט, כתבתיו בנ"כ בדיני הזרוע והלחיים.
<h2>דף יד:</h2>
משלחין כלים ביו"ט בין תפורין שראוי ללובשן בין שאינן תפורין שראוי לכסות, וכן כל דבר שראוי להשתמש בהן במועד, אבל אין משלחין סנדל מסומר לפי שאסור לנועלו בשבת או ביו"ט משום מעשה שהיה, ולא מנעל שאינו תפור פירוש שתפור ביתדות של עץ. זה הכלל כל שניאותין בו בחול משלחים אותו ביו"ט ואפילו תפילין.
<h2>דף יז:</h2>
מותר לטבול אדם בשבת וביו"ט אבל לא כלים כך פשוט בביצה. ולפי דברי הרי"ף שפסק הטעם משום סחיטה או שמא ישהא ולא פסק הטעם משום גזירה שמא יעבירנו, נראה דמותר להטביל כלים חדשים ביו"ט. ולפיכך אותם שפסקו משום גזירה שמא יעבירנו אסרו להטביל כלים חדשים ביו"ט, וכן הדין בכל זה לשבת.
<h2>דף כא:</h2>
ואין מזמנין את הנכרי ביו"ט וכו', גוי שבא לדייר שדהו של ישראל מאליו שלא מדעתו של ישראל ביו"ט, אין צריך הישראל למחות בו ומותר לתת לו מזונות אבל אסור לתת לו שכר, משום דמדייר אינה מלאכה גמורה. פירוש דיור הוא שמכניסים תוך השדה בהמות כדי שיזבלו בה ומסיעות אותם ממקום למקום כדי שיזבלו כולה ומכניסים אותם לדיר שהוא כמו גדר סביבותיהן כדי שיהיו במקום אחד כך פשוט במועד קטן. [פרק מי שהפך]. וכתב הראב"ד שלא יתן לו מזונות ביו"ט דאין מזמנין את הגוי ביו"ט אלא שיתן לו מזונות אחר יו"ט. והרא"ש כתב כי מותר לתת לו מזונות ביו"ט כמו עבדים או שפחות של ביתו או שליח גוי ששלחו לו ביו"ט שמותר להאכיל כמו שכתבתי בח"ב בדין אם מזמנין את הגוי ביו"ט.
מחמם חמין לרחוץ רגליו ביו"ט ואפילו אינם ראויים לשתיה, ועושה מדורה ומתחמם כנגדה ביו"ט כך פשוט בביצה. פירוש ודווקא רגליו אבל לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו ביו"ט אסור כדאמרינן בשבת [פרק כירה]. ולרחוץ ביו"ט בחמין שהוחמו מעיו"ט כתב גאון שמותר, כי דווקא בשבת אסרוהו אבל לא יו"ט דלא גזרו רבנן אלא בשבת, וכן כתב רי"ף. ויש מי שכתב דאסור לרחוץ כל גופו אפילו בחמין שהוחמו מעיו"ט כמו בשבת וכן כתבו התוספות, והרמב"ם כתב כמו הגאון. ולענין מרחץ להזיע ולכל שאר עניניו אין הפרש בין שבת ליו"ט וכל דינים אלה לענין שבת כתבתיו בנתיב שבת בח"ט בעניני הרפואות.
<h2>דף כב.</h2>
מנורה של חוליות שנתפרקה מותר להחזירה ביו"ט דאין בנין וסתירה בכלים גבי יו"ט כך פשוט בביצה. ופירשו התוס' דמיירי דכולה מחוברת ואין נופל כאן איברים, דאם היתה כולה מתפרקת איברים איברים אסור להחזירה כדאמרינן גבי שבת, ויש מי שפירש דהכא מיירי ברפויה ולפיכך מותר, וההיא דשבת דאמרינן דאסור להחזירה מיירי שנכנסת החוליה בדוחק גזירה שמא יתקע.
קינבא מותר, כך פשוט בביצה. פירש"י אבוקה העשויה מעצים קטנים מותר ליטול מאותן שלא אחזה בהן האור ואין בהם משום ממהר לכבות. ועוד פירש למחוט הפתילה כלומר לחתות ראש בפתילה הנעשית כמו פחם כדי שיאיר בטוב. ובעל הערוך פירש כי אחר שכבה הנר מותר למחוט ראש הפתילה העשוי כמו פחם כדי שיהא נוחה להדליקה ואין בזה משום תיקון, ודווקא כשרוצה להדליקה בו ביום, ולמטה אכתוב דין מוחטין הפתילה.
כבוי אסור ביו"ט, וכן המגביה הנר לצד אחור כדי שיסור השמן מהפתילה וימהר לכבות אסור, וכן המסתפק מן השמן כך פשוט בביצה. פירוש מפני שמכהה אורו דאילו מפני שגורם כבוי מותר, ולפיכך כתבו התוס' כי נר של שעוה מותר לחתוך ממנה למטה מאחר שאינו מכהה אורו בשעה שחותך ממנה, ודווקא לחתוך ממנה באור אבל בסכין אסור. ויש מי שפירש דכל זמן שעושה דבר חוצה לו כשתגיע שם הדליקה יכבה גורם לכבוי הוא ומותר, אבל כל זמן שעושה מעשה בגוף הפתילה או בשמן או בנר מיקרי כבוי ואסור. וכתבו התוס' שאסור להסיר פתילה דולקת בנר ולשים אותה בנר אחרת, דכל דממהר כבוי אפילו להדליק אחר כך אסור וכל שכן לשום הפתילה דולקת על גב קרקע או לכסות האור.
אסור לכבות הנר משום תשמיש המיטה אפילו אין לו בית אחר ושאין לו ממה לעשות מחיצה ושאין לו כלי לכפות על הנר כך פשוט בביצה.
אסור לכבות הדליקה ביו"ט כשאין שם סכנת נפשות ואפילו יש בה איבוד ממון הצריך ליו"ט כגון שנשרף הבית שהוא יושב בו ואין לו בית אחר, אי נמי כלי תשמישיו הצריכין לו ביו"ט אפ"ה אסור כך פשוט בביצה.
מהו לכחול העין ביו"ט וכו' מי שיש לו חולי בעיניו אם יש בו סכנה כמו שכתבתי בענין שבת מותר לכחלה אפילו על ידי ישראל, ואם אין בו סכנה אסור לכחלה ע"י ישראל אבל מותר על ידי גוי כדאמרינן גבי חולה שאין בו סכנה, ואפילו שמסייעו החולה כשפותח העין או כשעוצם אותו מסייע בזה אין בו חשש ומותר. וכל זה ביו"ט ראשון, אבל ביו"ט שני מותר אפילו ע"י ישראל אפילו אין בו סכנה, ודווקא ביו"ט שני של גליות אבל ביו"ט שני של ראש השנה אסור כמו ביו"ט ראשון דקדושה אחת היא כמו שכתבתי זולתי גבי מת כך פשוט בביצה.
<h2>דף כב:</h2>
לכבד הבית ביו"ט כתב רי"ף שמותר וכן כתב ר"ח ובה"ג שמותר כמו רבוץ לדידן דקיי"ל כרבן שמעון דדבר שאין מתכוין מותר לכתחילה ופסיק רישיה לא הוי, ובתוספות כתבו דכבוד אסור ואפילו בין המטות, שאוכלין שם וכן פשוט בביצה, ואפילו לדברי המתירים דווקא בבית שיושב ואוכל שם וכתבתיו בענין שבת.
להדליק נר של בטלה נראה מהירושלמי שאסור מספק, ונראה שמדליקו לכבוד דאילו לבטלה ממש פשיטא שאסור דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. וכתבו בתוס' נרות בית הכנסת או בית המדרש מותר להדליק ביו"ט דלשם מצוה הם ולשמחת יו"ט ואמרינן מתוך שהותרה וכו' כדאמרינן גבי הוצאת קטן וס"ת ולולב. ועוד כתבו הבערה שלא לצורך כלל אסורה וכן מוכח.
<h2>דף כג.</h2>
קטורי בידי מעשה אומן הוא ואסור ביו"ט, פירוש שעושים קמטים קמטים לבתי שוקים ולבתי זרועות לנשים ועושין אותן על גב עץ חלק כך פשוט בביצה.
לגרור הסוס או שום בהמה ביו"ט במגררת שיש לה שינים והיא של ברזל פשוט בביצה שמותר והוא הנקרא קירוד בלשון חז"ל ושיניו דקות וכל שכן הקרצוף ששניו גדולות ואין עושה חבורה. ובתוס' כתבו כי זה דווקא בשל עץ כלומר בשלהם שאינם משירות שער אבל שלנו שמשירות שער אסור דפסיק רישיה ולא ימות הוא כדאמרינן גבי סורק שער ראשו. ויש מי שכתב שאפילו בשלנו מותר אע"פ שמשיר שער מאחר שאינו נהנה לא הוי פסיק רישיה וכדאמרינן בכתובות [פ"ק] להדק נזייתא ביו"ט דמותר ולא דמי לסורק שערות שהוא נהנה.
<h2>דף כג:</h2>
אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט, כלומר שאע"פ שהם מכונסים במקום אחד כאותן המקומות שעושין להן שיתכנסו שם אסור לצודן משם ביו"ט מפני שהן נשמטים ונכנסין בחורין וסדקין. ואין נותנין לפניהם מזונות ביו"ט, אבל חיה ועוף צדין אותן מן הביברין שלהן ביו"ט ונותנין לפניהם מזונות. ולא מכל הביברים אלא דווקא ממקום שאינו מחוסר צידה שאינו צריך לומר הבא מצודה ונצודנו. דאם היה מחוסר צידה כלומר שהיה במקום שצריך לומר הבא מצודה אין צדין אותן משם כך פשוט בביצה. וכן נראה סברת הרי"ף דהכל תלוי בין מחיה בין מעוף בהבא מצודה וכו'. וכן פירש"י דאין לחלק בין חיה לעוף כי הבא מצודה וכו' וביבר קטן וביבר גדול הכל שיעור אחד. אבל בעלי התוס' כתבו כי זה מיירי בעופות אבל בחיה ובבהמה יש שיעור אחר בין ביבר גדול לקטן כי מביבר קטן צדין ומביבר גדול אין צדין. ופירשו בגמ' ביבר קטן שיכול ללוקחו בריצה אחת שירוץ אחריה ואם לאו הוא ביבר גדול. אי נמי קטן בלית ליה קרן זוית להשמט שם. אי נמי ביבר קטן מיקרי שהוא כ"כ קצר שצל הכותלים מגיעות זו לזו. ואווזין ותרנגולין ויוני הדורסיאות שמגדלין בבית אע"פ שצריך לומר הבא מצודה וכו' מותר לצודן ביו"ט וכן מוכח מסוגית הבמ' משם וכן כתב בעל העיטור, ומדברי התוס' נראה שאסור כל זמן שצריך לומר הבא מצודה ואע"פ שבאים לערב ומזונותן עליך.
<h2>דף כה.</h2>
בהמה שנשחטה בשדה ביו"ט לא יביאנה במוט ובמוטה אלא בידו איברים איברים כך פשוט בביצה. יש מי שפירש דווקא מסוכנת שלא נשחטה בשביל יו"ט כמו שכתבתי בח"ד בדין בהמה מסוכנת. אבל בריאה שנשחטה מחמת יום טוב יכול להביאה במוט ובלבד שישנה שום שנוי.
<h2>דף כז:</h2>
אין פוסקין דמים על הבהמה ביו"ט אבל מביא ב' בהמות המוכר ואומר ללוקחין זו כזו ושוחטין האחד ולמחר רואין החיה ופורעים כמו שהיא. ולא יאמר אדם לחבירו הריני עמך לקנות בסלע או בב' אלא הריני עמך למחצה לשליש או לרביע כך פשוט בביצה.
<h2>דף כח.</h2>
אין שוקלין ביו"ט בשר, ואפילו הקצב אומן אין לשקול בידו כלומר שהמשקל בידו אחת והבשר בידו אחרת ויכוין המשקל. ולא ישים בכף מאזנים ואפילו לשומרו מן העכברים, ודווקא כשתלוי בטבעת שלו כלומר כשהמאזנים תלויים בטבעת שרגילין לשקול, אבל אם המאזנים היו תלויים במקום אחר מותר לשים בתוכו המשקל לשומרו מן העכברים כך פשוט בביצה. וכן פירש"י ורוב המפרשים שאינו אסור לשקול בידו אלא כשנוטל בידו האחת המשקל ובידו האחרת הבשר כמו שכתבתי ונראה לפי זה שאם מכוין המשקל בידו כשנוטל בידו הבשר בלא שום משקל שמותר, אבל מן התוספות נראה שאסור דאמרינן בתוס' אבל שוקל בידו ומניח ואם היה טבח אומן לא ישקול בידו מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה. ועוד פשוט בגמ' ואסור לשקול במים פירוש שהיו משימים מים בכלי והיו סימנין בכלי והיו יודעין לפי הבשר שמשימין בכלי כמה היה עולה המים, עד איזה סימן יעלה המים כשישים שם חצי ליטרא בשר או עד איזה סימן יעלה מליטרא. אסור הקצב לעשות בית יד בבשר כשנוקבין אותה כדי לתלותה בידו הלוקח להוליכה לביתו, ואין נוקבין אותה בסכין ביו"ט שנראה כמי שמוכר בחול אבל נוקבה בידו. ומותר לעשות סימן כדי לשלחה לביתו כדי שלא יחליפו אותה ושיכיר אותה כך פשוט בביצה.
<h2>דף כח:</h2>
אסור להראות סכין לחכם ביו"ט, אבל תלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה לאחרים כך פשוט בביצה. רש"י כתב הטעם כי מאחר שהטבח רוצה לשחוט ולמכור בשר ומראה סכינו לחכם כדרך חול אוושא מילתא ונראה כחול ואסור. והרמב"ם כתב כי עם הארץ אסור להראות סכין לחכם שמא יאמר לו פגומה היא וילך עם הארץ לתקנה במשחזת שלו, ובעל ה"ג כתב שמא ילך חוץ לתחום להראותה לו והקשו עליו.
שיפוד שנרצם, כלומר שנפגם פיו ואין יכול לצלות בו מותר לתקנו ביו"ט ודווקא שנרצם ביום טוב, והלכה ואין מורין כן לרבים שמא יבוא לתקן כשנרצם פיו מעיו"ט. אבל אם נרצף כלומר שנתעקם ויכול לצלות בו על ידי הדחק, אסור לתקנו ביו"ט ואפילו נרצף ביו"ט ואפילו יכול לפשטו בידו כך פשוט ומוכח בביצה שאין מתקנין השיפוד ואין מחדדין אותו.
שפוד אחד שצלו בו ולא נשאר בו שום דבר שומטו ומניחו בקרן זוית כלומר מטלטלו כלאחר יד ומניחו במקום שלא יזיק כך פשוט בביצה, ואם הוא במקום שאינו מזיק אסור לטלטלו זולתי כשצולה בו ומאחר שאינו עושה מעשה כלי אלא מעשה קוץ בעלמא לא התירו לטלטלו אלא לצורך גופו וכן נראה סברת התוס'.
ועוד פשוט ולא יאמר תן לי בדינר בשר, אלא תן לי רובע או חצי רובע לפי השם שקורין החלקים בעיר כשמחלקין החתיכות בלי משקל.
<h2>דף כט.</h2>
אומר אדם לחנוני מלא לי כלי זה, אבל אם הכלי של מידה לא ימלאנו, ואמר רבי יהודה שהכלי המיוחד למדוד כלומר שמודדין בו תמיד, אבל כלי העומד למידה כלומר שהוא מידה אבל אינו מודד בו ועומד מוכן שאם ישברו הכלים של מידה שיעמיד זה הרי זה ימלאנו, כי אע"פ שהוא מידה מאחר שלא מדד בו ימלאנו. ורבא אמר שאסור להזכיר שם מידה אבל כלי המיוחד למידה כלומר שמודד בו תמיד ימלאנו מאחר שאינו מזכיר לו שם מידה כך פשוט בביצה. ורי"ף ורמב"ם פסקו כרב יהודה ובעלי התוס' כרבא וכן פסק בעל העיטור.
בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים ביו"ט משום מידה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לוין ופורעים ביו"ט כך פשוט בשבת [פרק חבית]. פירוש משום מידה כדאמרינן ביו"ט אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא יאמר לו מידה זו, והם מחמת קפידה מזכירין מידה לברר מה שמשיחין לו. ויש מפרשים דאפילו אמר מלא לי כלי זה אסור כי לאלו המקפידין הוי כמזכיר מידה. ומשום משקל דאין משגיחין ביו"ט במאזנים, והם מחמת קפידה שוקלין. אי נמי דמותר לשקול ביד לטבח שאינו אומן ולדידהו אסור. ומשום מנין פירש בה"ג דאומר אדם לחנוני תן לי מאה אגוזים ולא יאמר תן לי ק' ואז יהיה ק"ק שאני חייב, והם מזכירים תמיד מה שחייבין. אי נמי שאפילו לומר תן לי ק' להם אסור אפילו דרך שאלה. ומשום לוין ופורעין פירש בה"ג דאינו ר"ל בלשון שאלה כ"כ קפידה אלא בלשון הלוואה.
ולא ימדוד אדם שעורין ויתן לפני בהמתו, אבל קודר קב או קבין ונותן לפני בהמתו כלומר נוקב עם הקב בכרי עצמו וממלאו שלא כדרך מידה כך פשוט בר"ה [פ"ק] וכן פירש"י, ורי"ף פירש קודר כלומר משער באומד דעתו.
ועוד פשוט והנחתום מודד תבלין ונותן לתוך הקדירה, כי יכול להזיק התבשיל אם לא יתן במדידה התבלין. למדוד הקמח האשה ביו"ט ללוש נחלקו בו הפוסקים והמחלוקת בביצה. והרמב"ם והרי"ף פסקו לאסור ואפילו המתירין דווקא באותו זמן מטעם חלה שהיו נותנים אחד מכ"ד לחלה, אבל בזמן הזה לא שייך זה הטעם שאין נותנים אותה כי אם מעט לאור אפילו מעיסה גדולה ואפילו במקומות שנותנין חלה אחרת לכהן חוץ מן האור אין נותנין אותה כשיעור ולפיכך אסור לאשה למדוד הקמח ללוש. ובפסח יש מתירים מאחר שהוא שיעור חלה ומתירין אותו, ויש אוסרים כי יכול לפחות השיעור כדי ללוש ולהקיף הכל לתרום חלה או למדוד מעיו"ט וכן נראה עיקר.
<h2>דף כט:</h2>
אומר אדם לרועה הרגיל אצלו תן לי כבש או טלה וכן לטבח תן לי כך בשר וכן לפטם המפטם עופות תן לי גוזל או תור וכן לנחתום תן לי ככר או גלוסקא וכן לחנוני תן לי כך וכך אגוזים או רימונים ולא יזכיר לו סכום מדה קב או קבים או סכום מקח מדמים כך פשוט בביצה וכן פירש"י, ור"ח גורס שלא יזכיר שם מנין וכן פסקו רי"ף והרמב"ם שלא יזכיר שום מידה ולא שום מנין. וכתב בעל ה"ג ודווקא חנוני ישראל אבל חנוני גוי יש לחוש בבצים שנולדו ביו"ט ואסורין וכן בקמח שמא נטחן ביו"ט או שבא מחוץ לתחום. ותמהו עליו ממה שאמר שבא מחוץ לתחום כמו שכתבתי בחלק ד' כי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן לא בא בשביל ישראל כלל, וכן קמח הנטחן ביו"ט מאי איסורא איכא כיון דרובא גויים אדעתא דרובא טוחנין אותה, ומשום מוקצה אינן אסורות דראוים היו לכוס בין השמשות או לעשות בהן דייסא או קליות. פירוש סכום מקח שאומרין לו כך וכך אני חייב לך תן לי כך וכך ואהיה חייב לך כך וכך מעות, וסכום מנין שאומר תן לי נ' והנ' שהייתי חייב לך והנה לך אצלי ק'. ואם אמר לו השאילני או הלווני ואם בית דין נזקקין ליתבע הלוואת יו"ט שיפרע אותו כתבתי בני"ב בדיני שבת ח"ז בדיני דיבור, כי שבת ויו"ט דין אחד להם בזה.
המביא כדי יין ממקום למקום או תבן צריך לעשות שנוי כדי שלא יביאם כדרך שמוליכם בחול אם רגיל להוליכם במוט שיוליכם על כתפו או מכוסה בסודר וכל כיוצא בזה ואם אין יכול לשנות מותר כך פשוט בביצה
<h2>דף ל.</h2>
אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין ביום טוב כמו שעושות הנשים שמכות אל כף או ברגלים כדי לשורר פירוש גזירה שמא יתקן כלי שיר כך פשוט בביצה ובשבת כתבתיו.
<h2>דף לא:</h2>
חותמות שבקרקע כלומר פתחים למכסה שעושין לבורות שיחין ומערות וכיוצא בזה משוקעים בקרקע וקשורין בחבל מתיר החבל אבל לא מפקיע, כלומר שלא לסתור העבות והגדול של החבל בעצמו ולא חותך החבל בסכין. ושבכלים כגון מכסה תיבה מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יו"ט כך פשוט בביצה.
<h2>דף לב.</h2>
אין פוחתין את הנר ביו"ט. כלומר ליטול נר מן הבינית של יוצרים קודם שרפתה בתנור ולתחוב אגרופו (לתוך) [לתוכה] כדי שיהא ראוי לקבל השמן מפני שהוא מתקן כלי ואין עושין פחמין ביו"ט כך פשוט בביצה.
<h2>דף לב:</h2>
מוחטין הפתילה ביום טוב, כלומר בראש הפתילה נעשה פחם ומחשיך כשנשרף מסיע אותו ראש שנשרף כדי שיאיר בטוב כך פשוט בביצה. והרמב"ם כתב שאסור למוחטו בכלי אבל ביד מותר, ותמהו עליו כי אין כאן תיקון כלי כי כמו שמותר להדליק הנר להשתמש לאורו כך מותר לעשות מה שמונע הדלקת הנר אע"פ שמפילו לארץ והוא כבה וכן משמע לשון הגמ' שמשמע אפילו בכלי וכן כתב הרא"ש.
ששה דברים נאמרים בפתילה של נר ביו"ט ג' להחמיר וג' להקל, ג' להחמיר אין גודלין אותה לכתחילה ביו"ט כלומר הפתילה אין גודלין אותה לכתחילה ביו"ט לכפול אותה כדי שתהיה קשה, ואין מהבהבין אותה באור ואין חותכין אותה לשנים בסכין. וג' להקל כי ממעכין אותה ביד שהוא תקון כלאחר יד ושורה אותה בשמן, וחותכה באור בפי ב' נרות פירוש נותן ב' ראשיה בתוך ב' נרות כל ראש אחד בתוך כל אחד מהנרות ומדליקה באמצע כדי שיחתך לשנים כך פשוט בביצה. ומדברי רש"י שאם אינו צריך להדליק שתיהם שאסור וכן בירושלמי כשצריך לשתיהן.
אין מניחין נר ע"ג דקל מעיו"ט להיות דולק ביו"ט דמתוך שמותר לטלטלו ביו"ט יבוא להשתמש באילן כך פשוט בשבת [פרק כירה].
אין מנהיגין את הבהמה במקל ביו"ט, שנראה כמוליכה לעסקיו כמו בחול כך פשוט בביצה.
<h2>דף לג.</h2>
נוטל אדם קיסם כלומר עץ דק או קש מדבר הראוי למאכל בהמה ויכול לתקנו ולקוטמו ואפילו בסכין, ואם הוא דבר שאינו ראוי למאכל בהמה לא יטלנו וכל שכן לאסור לקוטמו ואפילו בסכין, ואם הוא דבר שאינו ראוי למאכל בהמה לא יטלנו וכל שכן לאסור לקוטמו אפילו ביד, ואם קטמו ביד עבר על שבות דרבנן ואם בכלי כגון בסכין אסור מדאורייתא. וכן קיסם לפתוח בו הדלת, כך פשוט בביצה. וזה בין בשבת בין ביו"ט, ובתוספות [כתבו] בדרך אחרת, ומה שכתבתי עיקר.
<h2>דף לג:</h2>
שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, כלומר לתקנה בשבירת פיה כדי שיהא יותר טובה להשתמש ולשים בה שום דבר, כך פשוט בשבת [פרק חבית] וכן פשוט בביצה, פירוש וזה מיירי אפילו בשלמה, ובתוספות כתבו דווקא בחבית שבורה ודבקו שבריה בשום דבר כגון דבק וכיוצא בו כדמוקי לה בגמרא [שם] במוסתקי כלומר שדבקו אותה בשרף הנקרא כך, אבל בחבית שלמה אסור דגזרינן שמא יתכוין לעשותה כלי, וראשון נראה עיקר וכן נראה סברת רי"ף והא דמוקי לה במוסתקי אליבא דרבי אליעזר דגזר בשלימה שמא יתכוין לעשותה כלי כמו שאסר לקטום עצי בשמים שמא יקטמנה לחצות [שיניו], אבל לרבנן דלא גזרי וקיימא לן כוותייהו כמו שכתבתי למעלה (מותר) אפילו בשלמה מותר, פירוש וכן בשבת.
<h2>דף לד.</h2>
אין נופחין האור במפוח ביו"ט, פירוש שהוא כעין מפוח של נפחין או של צורפי כסף שמפיח בו האש, אבל נופחים בשפופרת כדרך שעושין בקנה, כך פשוט בביצה. ויש כתבו דמפוח קטן של בעל הבית שמותר להפיח שאינו ראוי לאומנים, והרא"ש כתב שאין להקל מדלא התיר אלא שפופרת נראה דכל מפוח אסור.
<h2>דף לה:</h2>
משילין פירות דרך ארובה ביו"ט, כלומר אם שטח פירותיו בגגו ומתירא שמא ירדו גשמים מוריד אותם דרך ארובה שיש בגג וירדו בלא טורח לבית אבל לא בשבת. אבל אם הגג מוקף דפנות ויש שם חלון ויצטרך להגביהן מן הגג לחלון ומן החלון יפלו לבית אסור אפילו ביו"ט, שיש בו טורח גדול להגביהן עד החלון. וכן אסור מגג לגג אפילו הן שוין שאין גג אחד גבוה יותר מחבירו. וכן אסור לשלשלם בחבל דרך חלונות ולא יורידם בחבל אפילו דרך ארובה. ומה שאמרנו שמשילין דרך ארובה ד' או ה' קופות ולא יותר כך פשוט בביצה. ויש מי שפסק שאפילו הרבה משילין ולאו דווקא ד' וה' קופות.
מכסין פירות שלא ירד המטר עליהן, ולאו דווקא פירות אלא אפילו לבנים וכן כל דבר שמזיק אותם דלף המטר מותר לכסותם כך פשוט בביצה. ולפי פירש"י משמע דדווקא ביו"ט אבל בשבת אסור, יש מי שפירש דה"ה בשבת שמותר וכן כתב הרא"ש.
<h2>דף לו.</h2>
נותנין כלי תחת הדלף של מטר בשבת, פירוש וכל שכן ביו"ט. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע. ואם הוא דבר שמאוס לעמוד לפניו ונותן עליו דלף ואין יכול להצילו בכלי. משום שם מטתו או שולחנו בענין שיהיה אותו דבר הנופל עליו דלף כגרף של רעי שיהיה מאוס לעמוד ויוכל לטלטלו ולהוציאו משם. פירוש ואע"ג דאין עושין גרף לכתחילה והוא עושה אותו גרף של רעי כמשים מטתו שם או שולחנו, במקום פסידא לא אסרו כך פשוט ומוכח בביצה.
<h2>דף לו:</h2>
גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר להוציאן לאשפה, וכשהוא מחזירו נותן לתוכו מים ומחזיר, פירוש כשמחזירו לצורך להוציא בו צואה או מי רגלים, דאל"ה אסור לטלטלו שלא לצורך אפילו יש בתוכו מים, דלא אמרו ככר אלא גבי מת, וכל זה אפילו בשבת כך פשוט בביצה.
צואה או שרץ שמת והוא במקום שמאוס בעיניו וצריך לפנותו משם, מותר לטלטלו ולהוציאו משם אפילו שלא על ידי כלי אלא ביד ממש, כך פשוט בביצה. וזה אפילו בשבת כדגרסינן בשבת. [קכ"א ע"ב]
יש דברים אסורים ביו"ט משום שבות, כלומר שאין בו צד מצוה כלל כמו בשבת. ויש דברים אסורים משום רשות. כלומר אע"פ שיש בו מצוה אסרוהו. ויש דברים אסורים משום מצוה. אע"פ שהם מצוה אסרוהו. משום שבות הן לא עולין באילן שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. וכתב גאון מי שרכב ביו"ט כדי להציל ממון אע"פ שיצא חוץ לתחום כיון דקיימא לן דתחומין דרבנן ורכיבה אינה אסורה אלא משום שמא יחתוך זמורה, אין ראוי לפסלו לעדות אבל מלקין ומנדין אותו ואם צורבא מרבנן מנדינן ליה. ולא שטין על פני המים. שמא יעשה חבית של שייטין שעושין אותה מגמי ומלמדים בו לשוט. ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין, כמו שכתבתי למעלה גזירה שמא יתקן כלי שיר. כל אלו משום שבות דאין בהם שום צד מצוה. ואלו הן משום רשות שיש בהן צד מצוה, לא דנין כשיש שם גדול ממנו דאל"ה מצוה ממש היתה. ולא מקדשין אשה כשיש לו אשה ובנים, דאם אין לו מצוה ממש היא. ולא מיבמין כשיש אחר גדול ממנו דאל"ה מצוה ממש היא, וכל אלו משום שמא יכתוב הוא, כך פשוט בביצה.
ופירש"י הא דקשיא לן בכולהו והא מצוה קא עביד לישנא היא דקשיא לן דקתני אלו הן משום רשות, אבל לעיקר דינא אפילו ליכא גדול ממנו לדון אין דנין ואפילו אין לו אשה ובנים אין מקדשין ואפילו הוא גדול האחין אין מיבמין. וכתבו המפרשים וה"ה שאין מגרשים זולתי בשכיב מרע כמו שכתבתי במקומו, וכמו כן אין חולצין. וכבר כתבתי בספר מישרים בנתיב האחד ההפרש שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות, לדון בשבת דיני ממונות אסור מדרבנן ודיני נפשות מן התורה. דמן התורה דנין דיני ממונות ורבנן אסרוהו. ועוד פשוט ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין, גזירה משום מקח וממכר.
ירושלמי וכולן שעשו בין שוגגים בין מזידין בין אנוסים בין מוטעים, מה שעשו עשוי שבת ואין צריך לומר ביו"ט. וכתב רי"ף ושמעינן מהא דמאן דאקני בשבת מקרקעי או מטלטלי דהקנאתו הקנאה וכתבתיו בספר מישרים במקומו הראוי לו. ועוד פשוט משום מצוה גם כן אין מגביהין תרומות וכן חלות, פירוש ודווקא דטבילי מערב יו"ט אבל טבילי ביו"ט כגון עיסה שלשה ביו"ט מותר להפריש החלה וליתנה לכהן וכתבתיו בח"ב.
